<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער ז'</h1>
<h2>דף סז:</h2>
ומלוה שיש עליה משכון, בכור נוטל פי שנים. ומשכונת קרקע נמי באתרא דלא מסלקי. ובאתרי דמסלקי מיד ואין ממתינים עד שנה, אין בעל חוב גובה ממנה מדין דגמרא. ומשכונת קרקע לא הוי כאפותיקי, וגובה אפילו משאר נכסים, הרשב"א בתשובה וכן (ו)כתב פרק יש נוחלין דהוי כמכר.
<h2>דף קיג.</h2>
וממשכנין שלא בשעת מלאכתן. ומחזירין את הכר בלילה. ומחזירין כל ימי הלואה, ומועיל שלא ישמיטנו שביעית. ולא עשו מטלטלין אצל בניו. ואם בא לגבות בב"ד נותנים לו שלשים יום להביא מעותיו. אין מוכרין המשכון מיד, שהוא כסתם מלוה. ערב ממשכנין אותו ונכנסים לביתו אם לא [נכנסו] לבית (המלוה) [הלוה]. וממשכנין בשביל שכר כתף או פונדק וכיוצא בהן. ואלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה, כסתם מתניתין דהמקבל [קט"ו ע"א]. ומן התורה אפילו מאה כלי אוכל פטורין, ואין הדין כן. ולא יכנס לביתו לא שליח ב"ד ולא תובע, וכן [כתב] ר"ם. נראה לו ממון, אחר שנשבע שאין לו, ואומר של אחרים הוא, יביא ראיה. וכשאינו מוצא לגבות אחר שבועה זו ימתין ושטרו ברשותו. ואיתא בערכין [כ"ג ע"א] ובנדרים [ס"ו ע"א].
<h2>דף קיג:</h2>
הטוען שאין לו ממה שיפרע [כתב] הרשב"א בתשובה שמדין התלמוד אין ב"ד נזקקין רק במוצאים נכסים זולת אם הוא אמיד ורוצה להבריח נכסיו אומרים לו טרח ומכור, כההיא דפרק הכותב [פ"ו ע"א] דתולה מעותיו בגוי וכו'. אבל תקנת הגאונים שמשביעין אותו בנקיטת חפץ, כמו [שכתב] הר"ם פ"ב מהלכות מלוה. וממה שירויח לא יקח רק מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חודש כדרכו, ומחרימין תחילה על מי שיודע לו נכסים. ואחר שבועה זו אינו נשבע לכל בעלי חובות, כי היא כלל לכולם. ומי שהוחזק שהוא עני והולך בתום אין משביעין אותו, הר"ם פ"ב. והתם, מי שהוחזק לרמאי ומבריח מנדין אותו עד שיפרע, שפריעת בעל חוב מצוה, וכל מה שיעשה הדיין כונתו לרדוף הצדק הרשות בידו, הר"ם פ"ב. מי שנתחייב שבועה והוא [מאותן] שנשבע ונוטל, כגון (ו)טוען שאין לו כלום, ואומר שישבע תובע תחילה ואחר כך ישבע הוא שאין לו, ותובע אומר שלא ישבע עד [אשר] יהא ממונו מזומן, תשובת הרי"ף שאין אחד מהם נשבע, רק אם רצון התובע לישבע [ישבע] תחילה, ולאחר זמן אם יהיו לו נכסים [ישבע]. אבל הנתבע לא ישבע שאין לו, דאינו מחוייב עד שישבע תובע.
ומי שבאין לגבות ממנו ואין ידו משגת לפרוע הכל, לא יטלו כל הנמצא בידו, רק מסדרים, כדאיתא פ"א דמלוה לר"ם וכן רי"ף, ואיתה פרק המקבל, והרשב"א, אע"פ שר"ת [כתב ב]הפך. ומניחים כלים הראויים לו, ואין ממשכנין כלים שעושים בהם אוכל נפש. ודוקא כלים, אבל בהמות נכסים הם. ובשעת הגבייה הכל גובים, וכן [כתב] ר"ם, וכן [איתא] פרק שום היתומים [כ"ג ע"א].
